כשדמטר אבדה את פרספונה בתה
לחמדנות תשוקת האדס השאול,
פסקה אדמת ארץ להניב את פריה
וחרונה נכמר אז בכל.
ראש האלים, זאוס, נזף והתריע
עד שאלץ בן הטיטנים, קרונוס וריאה,
להניח לאשתו, בין עונה לעונתה,
לשוב בגפה אל ביתה.
וכך מדי שנה בשנה, עם חלוף העונות
יורדת פרספונה לשאול תחתיות,
מותירה קרירות חורף מעצבונה המכונס
של אלת הפריון בפרידה מחדש.
ורק באביב עת עולה בידה
את חיוך אמה להשיב לצידה.
מסתלק לו האדס בבושת פנים
לפנות אהבה לימים אחרים.
**
דולסינאה אינה מאמינה.
פיות או דרקונים מכושפים
ובתולות ים מכות סנפירים
מזמן כבר לא בשבילה.
לגמרי מפוכחת מכוכבים
וגם ממזלות. בטוחה
שמה שהיה
עשוי גם להיות.
עברה חלף בה
כפי שרצתה שיהיה,
נביעה בלתי תלויה.
ועתידו לוט ומשכר
משיב רוחה מעל פניה,
כאותו דון קיחוטה
הסער בגורלה.
**
שלש המוירות אחיות
אלות שלש בבדידותן
אחת טוותה החוט
שניה אמדה אורכו
ושלישית גזרה דרכו
מותו של חסד.
נסתרות ועלומות,
קרות ומטילות מורא
על פני אנוש ובני אדם.
גזרה קדומה שאיש,
גם אל אינו יכול
לשנות את הקים
או לעמוד אל דעתן
מנגד
**
היא רוקמת חלומות
להפעים.
מארג הזיות בהקיץ
שלה ושל אחרים.
תכי חוטים צבעונים
עטויים תולע ושש
ושלל צבעי אפשרויות
בהזמנה ובאורך מתאים.
הימים באים והולכים
ובלילות חשוכי חוויות
היא פורמת חוטי
רגשות, ארגמן ושני
מרקמת תבל,
לצעיף עטור זכרונות
ומראות היקום,
כך שתוכל בשקט
את נפשה לכסות,
להתפוגג אט אט
אל רכות מגעו
ולהאלם.
**
